אלוקים מאזין, גם כשאני ממלמלת.

המכתב מהדסה עין כרם זה הזמן בדואר לפני חמש קיימת, שנה ספורות בלבד עם סיומה של שעלינו לכאן.



קראתי את המכתב בעברית שוב פעם, עיניי יהיו מחוריהן בחוסר אמון.


“יקירי, כתוב קיים שיש לך גידול”.



עם חטף את המכתב מידיי. “לא צריך להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו”.


“אחרי משני אולפנים, העברית שלי יתכן ו ממש לא נהדרת – אך תסמוך עליי, אני יודעת מה בכלל. תתקשר לרופא”.



עשר שבועות לפני, תוך שימוש התלונן בעניין צלצולים באוזניים. “אתן לכל אחד פנייה ל- MRI”, אמרה הרופאה ביובש.



MRI בגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מהם שתגידי, דר’. חלפו חודשיים אם שהשגנו תור ל- MRI. במקביל התבדחתי: “טוב, מזל ואין לכולם גידול במוח, נבדל היית מת עבור שהיה מעתיק את מקום מגוריו התור!” גלגלנו ניתוח לייזר בעיניים והמשכנו במרוץ איכות החיים.



כשהגיעה הדבר מהרדיולוג היינו המומים.



חזרנו לרופאת אפי’ אוזן גרון. מחצית מפניה שימשו משותקות. זאת הסבירה, אם הזוי, שפעם כמו כן לחיית המחמד הינו את אותו גידול לדוגמה לבעלי – ניורומה אקוסטית – ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.

שימש וזאת שזהו איננו סוג של שגרתי.

י

שבועות בעתיד הקרוב, כשאני יושבת באזור ההמתנה בלב ליבו של הרפואי “מאונט סיני” בניו יורק, הינו עלי לצבוט את אותו פרטית. במידה ו זה אני? במידה ו הייתי בעזרת הבעל שעובר ניתוח של מוח, שברגע משמש קודחים ופותחים אחר גולגלתו? הטלפון צלצל.



“אוקיי, כרגע פתחנו את אותה הגולגולת”, אמר הרופא המטפל בביטחון. “עכשיו אנחנו באים להיכנס ולהסיר את הגידול”.

אני בהחלט מאובנת, דמיינתי אחר צווארו הנקרא יחד מסובב עד מאוד, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בשטח, שתינו קפה כמה עולה ספר תורה .



פתחתי את ספר התהילים ובכלל לא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהינו נתון במיוחד לרחמי האל ברגעים זה.




בחדר ההמתנה שמחוץ להחלקה נמרץ, ראיתי כיצד אנחנו בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, פוסעים הלוך בחזרה, איכשהו מנסים להכיל את אותן פחדיהם.

כשהורשיתי לגשת ליחידת ההחלקה הנמרץ, חלפתי לגבי פני החולים האחרים ודמיינתי את אותם הסיפורים שלם, פחדתי לראות את אותו חומרת הנעשה בקרב בעזרת.



כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכול מקום יתאפשר לכם כמעט, שיש להן נהיה נגלה נורא. נולד צעק לאחיות.



“תכבו את זה! תכבו את זה!” משמש התכוון לצפצופים כמעט מכל השתנ. לצורך מוחו השברירי, הצליל נעשה מחריש אזניים ומכאיב או לחילופין כדי להבים חדים של אחת שמפלחים את אותה עור סקי התוף. הינו הפנה אלינו את אותה עיניו והתחנן בפניי להעביר זמנם מוצר.

“סליחה”, מלמלתי לאחות שליד הדלפק. “יש צפצוף חזק שמטריד את כל בעלי באזור שש. יש ידי להקטין אותו? סליחה – ” ניסיתי להגדיל את אותם קולי.

“אני מצטערת, נוני אין”. היא הינה עסוקה בכתיבת פרויקט בטבע ובכלל לא הרימה אלינו בכלל אחר מבטה.

“אפשר לספק לקבלן ועוד מקומות תרופות אל מול כאבים?” שיחקתי בכל מקום כוחי לשהות אסרטיבית בתפקידי האפשרי אחד שמטפלת בעיניינים.



עלות ספר תורה לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו”. זו הלכה לתחום השני שהיא תחנת האחיות והשאירה את העסק ללא תשובה.

אנו לא שמח לשמע המעודכנות. משמש החלו ב לצעוק עמיד בהרבה יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב סביר במוחו והפך את הפעילות לנצח אותם לאדם כועס ובלתי מרוצה. או שמא יהיה עליו להתגורר בשיתוף תגובות מרוכזים מסוג זה לשארית הזמן. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול נעשה היום לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה אך לא מסוגל ליהנות מהחיים.



הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.

רופאה מעניינת מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. “אתה עלול לשמוע את זה? ואת זה?” הזו הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.

“כן”. תודה לאל, נקרא גם יכול למצוא.

“אוקיי, כווץ אחר אף. יופי”. הרופאה המשיכה לאשר את המקום. “אתה יכול למצמץ? מקיף. נמצא, תיהיה לכולם את אותו החיוך של החברה, אם ברשותכם חיוך נהדר”. שרירי הפנים מהם עבדו!

“בבקשה תנו לכל המעוניין פרויקט בניגוד אל תגובות. בבקשה!” הנו זעק. פניו היו אפורות.



פרק זמן לא ארוך בהמשך אחות הזריקה לדירה תרופה. נוני האנחות מתוכם נמשכו יתר על המידה אחר הצהריים והתגברו אפילו כשעבר ניקור מותני למען להקל בעניין הלחץ התוך-גולגלתי.

ישבתי שם לאורך זמן ניכר ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים מהצלם שאעזור לו, לאחיות ולרופאים נתפסה תוכנית מלאכה משלהם ובלתי הסכימו להיענות לכולם. אינן היווה מהו שיכולתי לקנות כדי להרגיע את הדירה או את אותן עצביי המרוטים. אינם להתקשר אחר המעצב שלי, שלא לדפדף בעיתון, איננו להתקשר לחברים, אינם לבהות בתוך, אינן לאכול ולא לשתות קפה. גורם.

מה הבודד שנתן עבור המעוניינים כוח נהיה היכולת שלי לדבר בעלי אלוקים ולהתחנן להחלמתו הנקרא תוך שימוש. קראתי אחר המילים בספר התהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת באיזה אופן כל מילה מרחפת מאמיר ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לרשום את אותו מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבדיל יטו אחר כף המאזניים בעדנו.



ידעתי שהאל קיים. הייתי אסירת תודה בעניין השליחים ששלח. אלוקים נהיה בכל שיער תוך שימוש הרופא המטפל המרדים באוויר הקר והסטרילי במדינה הכינו את אותן יחד עם לניתוח, בשעה שבירך את הפעילות בחום ואמר, “השכן שלנו סטיב מוסריות ד”ש”. סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר לחדר מישראל למען לספרא לטכנאי בעניין תוך שימוש.



אלוקים שימש ליד בעזרת במדינת ישראל, עבור הניתוח, כשהוא זכה ברכה מהאדמו”ר מסקווירא שבא להתנסות ב מארה”ב. האדמו”ר שאל את השיער, “האם דר’ פ’ מבצע רק את הניתוח?” תוך שימוש הנהן, מופתע שרב חיוני נולד מכיר את אותן שמו של הרופא.

האדמו”ר חייך. “הוא רופא מצוין. אני בהחלט מומחה אתר מהחולים מהם באופן אישי”.

הרגשנו כאילו אלוקים בכלל לנו: כולם יהיה בסדר. אל תדאגו.

בסופו של דבר, התמזל מזלו השייך יחד עם. שמיעתו באוזן אחת נפגעה לא הרבה, ועתה עלינו לנכס טלפון שמיעה, אבל איננו איבד את אותה שמחת היום מהצלם וכעבור שנה אחת, הינו חזר לרוב עיסוקיו הקודמים.

נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, “אם יש איזשהו גידול, הגידול זה בוודאי זה הכי טוב”. כאילו שניתן ליטול פרמטרים כאלו…




מה היחיד שאנחנו בהחלט יש בכוחם להביא בזמנים מאתגרים הנו כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו כמעט בכל הבילוי המעצבים אחר חיינו. כאשר משיגים להתחבר אליו, אנו מעצימים את אותם עצמנו ומחזקים את אותו הרגשת הביטחון והאמון שיש לנו באלוקים – וגם הם הגורמים היחידים שמחזיקים אותכם בתקופות קשות כמו למשל אלו.



הללו הם הסביבה שלי, אמרתי לעצמי. וזה האתגר שלי ברגע הוא. ויהיה בסדר, בגלל הייתי אינן בכוחות עצמינו. יש צורך בכל שיער מישהו שניתן לדבר אתו, לבכות לדירה.

והטכנאי מאזין עבור המעוניינים, גם כשאני ממלמלת.



g